איפה שיש טראומה, יש אשמה ויש בושה.
בושה זו תחושה עמוקה של אדם מול עצמיותו, אשמה הינה תחושה שיש לה הקשר סביבתי. בושה היא מול עצמי ואילו אשמה היא מול אחרים.
בהקשר של אימוץ, לסטיגמות ותפיסות חברתיות יש מפתח מרכזי. דווקא כאן, ככל שהסטיגמה על אימוץ תהיה שלילית יותר, כך המעורבים במעשה האימוץ יחושו יותר בושה. בואו נחשוב מה סיפורי ילדות מלמדים אותנו לחשוב על אימוץ, אמא חורגת. מה סרטים בני ימינו משדרים?
דימוי של מאומץ כמסכן, עני, עזוב, נזקק, לא רצוי ואפילו לעיתים פגום. דימוי של הורה כחזק ועשיר וכל יכול ומושיע. כל אלה מייצרים פער כשהמציאות מתקיימת ובפער נכנסת הבושה.
הילד
- מתבייש בהיותו שונה
- עלול לחוש אשמה שאיננו הילד שהוריו רצו תמיד
- אולי מסרו אותי כי עשיתי משהו לא טוב? כי אני לא טוב?
- אם זה ילד גדול יותר שחשף הזנחה שהובילה לפיצול, תחושת אשמה שפירק משפחה. אשמה שכעת הוא נאמן למשפחה אחרת ואשמה כלפי המאמצים שעודנו קשור אליהם ואולי גם אוהב את הוריו המולידים
- מתבייש לשאול על עברו, שורשיו, זהותו הביולוגית שמא זה יפגע בהורים המאמצים. חש אשמה כשיוצא לחפש ולחקור. ואולי לא יוצא לחפש בגלל החומות שהתחושות האלה בונות.
הורים מאמצים
- כל פעם ששואלים אותי "אז איפה ההורים האמיתיים שלו", נחשפת הנחת בסיס שאני לא אמיתית. שההורות שלי היא בכאילו. כשזה מול קהל, הבושה עלולה לצרוב בלב
- זה נכון שאני לא חלק מהמערכת ולא אני החלטתי שהילד שלי יאומץ, אבל כאשר סיפורי אימוץ עולים לכותרות, בדרך כלל ההורים המאמצים לא יוצאים שם באור חיובי. כאילו גזלו ממישהו את היקר מכל
- אם יש גם ילדים ביולוגיים במשפחה וגם מאומצים, ואני לא מרגישה את אותו הדבר בשווה לכולם, זה מעורר אצלי בפנים בושה ותחושת אשמה כלפי הילד שאימצתי
כל זה מתעצם פי כמה וכמה אם לצד האימוץ יש גם סוד. אם האימוץ הוא סוד, אז סוד זה לא דבר וכמובן אינו בריא! ותכלס הוא אשלייתי משהו. הוא לא שומר על הילד וגם לא עליי כאמא מאמצת. הסוד מאלץ אותנו לשמור עליו והמחיר האישי והמשפחתי כבד מדי.
בהמשך הפרק בנושא האשמה והבושה חשתי כאילו מחשבותי נקראות.
מהבור שנכנסתי אליו ראיתי את האור. שתיתי כל מילה כי הייתי מיובשת מצמא
4 טכניקות לחיזוק ההערכה העצמית והביטחון העצמי
- היקשרות: חיבוק וברכת ברוך הבא לילד כבר מהפגישה בה מבשרים לו על האימוץ! אין צורך לחכות לצו אימוץ או אישור רשמי.
יש צורך לבסס היקשרות, לבנות לילד תחושת שייכות והשתייכות למשפחה, למשפחה המורחבת, לקהילה, לתרבות. לשבטיות. הילד יבין שהוא נקשר למשהו גדול ובעל ערך. ההבנה הזו נותנת כח פנימי לגדול ולהתפתח. על ההורה להיות מודע לפחד שלו לאבד את הילד בשלב הזה ולא לתת לפחד הזה להרוס את הקשר.
במקביל להיקשרות, חשוב לשדר לילד שיש כבוד לעברו הביולוגי. לשמור תמונות, חפצים, מכתבים אם יש. לכבד את ההתחלה, לאפשר רצף. זה אומר מאה אחוז שייכות אלינו ומאה אחוז כבוד למוצא/העבר.
- הכרות עם הייחודיות. אדם צריך להרגיש שהוא משהו טוב ומיוחד בעולם הזה, שיש לו מתנות שנולד איתן. בהעדר מידע על נטיה גנטית לכישרונות ויכולות, נעודד את הילד לגלות! נציע לו, נאפשר, נחפש יחד בין שלל האופציות הקיימות. נשים בצד את הפנטזיה על איך אני מדמיינת שהילד צריך להיות וניתן לו אפשרות לבחור.
בהקשר הזה, זה מזכיר לי חברים בלב, הורים מאמצים, שגילו אצל הבן מגיל צעיר כישרון לספורט. ואיך לומר? הספורט זה לא בטבע הטבעי שלהם כהורים אבל הם ידעו באומץ לב לקחת את זה הכי רחוק שהבן ירצה ללכת. הם השקיעו, חיפשו מאמנים, נסעו מרחקים לאימונים, נתנו לו ללכת לבית ספר שלא היו בוחרים מלכתחילה וכל זה כדי לאפשר לו לממש כישרון שמסתבר שיש לו ושהוא רצה לעוף עליו. וכך צמח לו אלוף ישראל בקדטים בקפיצה לגובה. הוא ממשיך לכבוש שיאים
- חיזוק תחושת מסוגלות, הערך העצמי. במקום בו היתה טראומה ונטישה וחוסר אונים, נעצים את המסוגלות, נעודד את הבחירה והשליטה אפילו בדברים הקטנים.
- זה ההפך מקורבנות. כל דבר שיכול לאפשר בחירה- עשו זאת על בסיס יומיומי כדי לאפשר פתרון בעיות, לחנך ללמידה מטעויות.
לסגל בבית דיבור שמחזק יכולות, מציין התקדמות. להגיד הרבה כל הכבוד! ואיזה יופי שהתקדמת ווואוו לא מאמינה שכבר הצלחת למרוח לבד את המשחה על המברשת. להתלהב מכל התקדמות גם אם זה רק חצי הדרך
- הדיבור שלי אל הילד בבית יהפוך יום אחד להיות הקול הפנימי שלו
- מרכיב נוסף שיכול לתת קונטרה לבור, לכאב, לבושה ולאשמה הינו דוגמאות אישיות של מבוגרים עם מאפיינים דומים לזה של הילד.
מחברות הספר טוענות על כך שחיוני ביותר משלב כניסתו של הילד לבית החדש לאפשר לו גישה לדמויות השתקפות. אנשים שסיפור החיים שלהם דומה, דהיינו מאומצים, או כאלה שדומים פיזית לילד, או כאלה שיש להם זיקה ישירה לארץ המוצא שלו.
קשר כזה או אפילו ידיעה על אנשים כאלה, יכולים לנרמל, להרגיע ולאפשר מרחב התמודדות עם האופק.
מפגשים עם משפחות מאמצות נוספות חשובים מאוד מגיל קטן.
ללמוד לסלוח לעצמנו, ללמד את עצמי שזה בסדר לחוש חסרה, לא לחתור לשלמות מדומה ישפיע בהכרח על היכולת של הילד שלי לקבל את עצמו כפי שהוא ואת החיים כפי שהם, ילד אהוב וחיים יקרים.