מודה שהיו לי מעצורים רבים מלקרא פרק זה. הפחד מהתמודדות מנע ממני להעמיק בו. כך מצאתי את עצמי מרפרפת על שורות הפרק רק כדי לסמן וי. אולם, כאשר הגעתי למשפט שאומר שבאימוץ יש הרבה כאילו (false reality), וכולם משתפים פעולה עם ה'כאילו', החלטתי לקרוא את הפרק הזה שוב.
הילד שלי
- חוויה מאוד ראשונית, הוא נדחה כשילדים אחרים לא. הוא מפתח רגישות יתירה לעניין הזה של דחיה או חשש מדחיה.
- הפירוש שלה משתנה לאורך השנים וככל שהילד גדל. הדחיה יכולה להיות חוויה גופנית מאוד, להיחקק בזיכרון אצל הילדים הגדולים יותר או להישאר רק בדמיון.
- כשילד לא מדבר את הדחיה הוא מביא אותה לידי ביטוי באמצעות התנהגותו. הכעס, ההימנעות מוצאים להם ביטוי התנהגותי.
- לפעמים הילד יוצר דפוס התנהגות ששומר עליו מדחיה אפשרית. הוא פשוט נמנע מקשרים או דוחה אחרים לפני שהם ידחו אותו.
- לעיתים, הכעס על חווית הדחייה הראשונית של המאומץ מופנה ככעס כלפי ההורים המאמצים וה-"אתם בכלל לא ההורים שלי". לעיתים, קיים צורך לצעוק כעס וכאב ללא קשר לטיב הקשר למשפחה המאמצת, שיכול להיות חזק וטוב.
- מסר חברתי על כך שמאומץ טוב הוא אחד שמודה על מזלו הטוב ו"מתמזג" לגמרי עם הוריו המאמצים המושיעים, הינו כזה שמעמיק את חווית הדחיה. בחוויה של הילד אין מקום להיות עצוב, או לכעוס ואין מקום לחיפוש שלו אחר חלקי חייו.
הדחיה בחוויה של אמא מאמצת
- לא התקבלתי למועדון של טבע האדם
- אם לא עברתי אבחונים בישראל של השירות למען הילד אז שוב קיבלתי דחיה. עצם התהליך של אבחון אינטליגנציה/ זוגיות / רישום רפואי משדר שלא בטוח שאני ראויה להורות כמו שאני.
- אובדן של חברים לאורך הדרך
- יש משפחות מורחבות שיכולות לשדר שאני כבר לא חלק מהשבט ברגע שבחרתי להביא ילד "זר" /בצבע אחר למשפחה
המלצות ליישום:
- מציאת מילים לתיאור חווית הדחיה
- לא לפחד לדבר על הדחיה ליד הילד, לעזור לו להמשיג את התחושות בציור, כתיבה, פעילות גופנית
- לנרמל, לא לבטל
- כשהדחיה מתנהגת בצורה של זעם כלפי ההורים, לדעת להסתכל על ההתנהגות בעיניים של הילד הכאוב. לא לקחת את הדחיה למקום המעיד על טיב ההורות, לא להתערער. דווקא עכשיו הילד זקוק ליציבות, הוא חייב את ההפך מדחיה דווקא ברגע זה!! הטחות כגון – אני שונא אתכם, אתם לא ההורים שלי מצד הילד באות לבדוק אם גם אתם תידחו אותו. עליכם להוכיח לו – ממש לא. האהבה שלכם אינה מותנית והיא בכל מצב. שהוא ראוי לה גם ברגע של קושי גדול.
בנימה הכי אישית שלי (נ.ש)
2 תמונות שיושבות לי בלב.
האחת, כשקיבלנו את הבן הצעיר שלנו לפני כמה שנים. הוא היה כבר בן שנה ועד שהגיע אלינו עבר דחיה אחת מתמשכת. הצרחות שלו בלילות הראשונים שלו אצלנו היו קורעי לב. להפתעתי, כשחיבקתי אותו, הוא צרח עוד יותר. הוא דחה אותי בכל דרך אפשרית, לא הסכים להסתכל עליי בכלל, וכך בילינו יחד ימים שלמים ולילות ארוכים. פעוט שבוכה את החוויה המתמשכת של דחיה ואני, אמא שבוכה שמה שהיא יכולה לתת זה לא מספיק .
תמונה שניה – לקוחה מיום ההולדת ה-10 של ביתנו. יש לי מסורת בכל מוצאי יומולדת של ילד שלי, בערב כשכל הכלים שטופים והרצפה נקיה, אני יושבת לכוס קפה אמיתי ושיחה דמיונית עם האישה שילדה את הילד. מעדכנת אותה, מספרת, מתלהבת ומתעניינת בשלומה, וגם אומרת תודה שנתנה לילד שלי חיים.
הזמנתי את הבת שלי להצטרף לשיחה הזו שלי.
הייתי בטוחה שתסכים, כי עד כה היא הביעה עניין ורצון בכל הזדמנות להכיר את הצד הביולוגי. להפתעתי, היא הסתכלה עליי ואמרה לא!
"היא לא רצתה אותי אז שתתמודד"
זה היה הפרק היותר קשה והאישי יותר שלי. בתקווה לצמצם את הכאילו, לחיות באמת , באומץ, באימון וכנות
שאלת ה למה של הילדה באשר לסיבת הדחיה תישאר לעד פתוחה, ונלמד לשאת אותה יחד.