מחלונות החדר היה אפשר להרגיש בסערת הגשמים והרוחות שהשתוללה בחוץ .
כל משתתפי הסדנא הגיעו גם היום בזמן למרות המרחקים ולמרות שאף מעסיק לא מכיר בהיעדרות לצורך הליך אימוץ כהיעדרות מוצדקת. המנחות סיכמו את עיקר המפגש הקודם וביקשו שנשים במרכז את תמונות הילדות שהבאנו.
פרצופים מחייכים התפזרו להם על הרצפה. ילדון עם פאות מסולסלות, ילדה עם זר, תינוק מחופש לליצן וילדונת מרוחה בשוקולד. בהתחלה היה עלינו לזהות מי הוא מי וזה היה משעשע מאוד. יש משהו כל כך תמים ונעים בתמונות האלה- הקטנטנים עם העיניים מלאות שמחה וסקרנות והנה גדלנו והנה אנחנו כאן.
בשלב הבא, המנחות ביקשו שכל אחד יחזיק בתמונה שלו וישתף את כולם איך היא מרגיש כשהוא נפרד מהדמות הזו- מה"אני הקטן" שלא יהיה לו המשך, לא יבוא מישהו בדמותו… בדמותי. לא זוכרת מה אנשים ענו אבל אני הרגשתי שדוחקים אותי לפינה. לא רוצה להיפרד! לא שאני רוצה העתק של עצמי ולמען האמת הייתי שמחה להשאיר כמה גנים בחוץ אבל כן הייתי שמחה לסוג של המשכיות.
בסבב אמרתי איזה משהו רדוד שירצה את המנחות אבל בליבי חשבתי שעם כל הרצון שלי לאמץ, אני כל כך רוצה שיהיה לנו אי פעם תמונה של חמוד או חמודה שדומה קצת לי וקצת לאסף. משהו שהוא משותף ומיוחד שלנו גם בתכונות ואופי . מעכשיו אסור לרצות את זה ? או שאם אני בסדנא, אסור לדבר על זה שמא המנחות יכתבו בסיכום שאני לא בשלה לאמץ. אסף, כדרכו, שמר לאורך כל המפגש על אצילות רוגעת, מחזיק בתמונת המסיבת סידור שלו עם הכיפה מבד ושולח לעברי מבטים של "נדבר על זה אחר כך".
אחר כך בדרך לרכב שאלתי אותו למה בכלל אנחנו עושים את זה ומה זה הפעילויות פסיכולוגיה בגרוש האלה. מזל שיפו יושבת על החוף ומזל שהגשם נגמר ואפשר לשבת מול הגלים ולחשוב מחשבות שאין להן גבול ולשאול שאלות שאין להן תשובות ולהתפלל תפילה שכבר אין בה בקשה, רק קרבה