אֲבָל

אבל הוא היכולת שלנו לשהות עם האובדן ולהיות בקשב לתחושות שהאובדן מעורר בנו,
מורכבות וקשות ככל שיהיו.
היכולת להיות בשיח עם חווית האבל הינה חלק בלתי נפרד מההחלמה, הריפוי והתקדמות לשלבים הבאים.

בתחילת הפרק המחברות סורקות את שלבי האבל לפי קובלר רוס המיתולוגית.
הכחשה – הלם
עמעום החוויה
מיקוח (לו הייתי יותר טוב אז זה לא היה קורה)
עצב / דיכאון
קבלה/ השלמה, החיים לצד האובדן

פעם חשבו שתהליך האבל הוא המעבר משלב לשלב בסדר שהוצג. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שלעיתים שלבים מתערבבים. כל מי שאיבד אדם קרוב וחווה את זה על בשרו, מבין מה הכוונה.

האבל הוא שלב הכרחי בהתמודדות עם כל טראומה ולכן הוא קיים גם באימוץ. המחברות קוראות לשלב זה  – עיבוד האבל . בכל גיל או שלב התפתחותי יש דרך אחרת לעבד את האבל. 

הורה שמונע מהילד שלו כנות באשר לסיפור החיים שלו לא רק שהוא מונע ממנו את האמת, אלא בעצם מונע ממנו את האפשרות לעבד את האבל בהתאם לשלב ההתפתחותי במחזור החיים שבו הוא נמצא.
עבורי הייתה זו תגלית חדשה.
ילד שגדל בטבעיות עם הסיפור שלו מתחילת האימוץ, הסיכוי שהוא יעבד את האבל במקום מוגן ובטוח ואוהב, יפתח חוסן – גדול יותר! זה לא נכון להמתין עם הידיעה לגיל מאוחר, היות שאז הילד איבד שנים יקרות בהן יכול היה לעבד את האבל.

יש מיתוס שגורס שחייבים למנוע את האבל מהילד כדי להגן עליו. האמת היא שיותר ממה שהילדים זקוקים להגנה, הם זקוקים לכנות, נוכחות יציבה ואוהבת, נחמה ומסר שאובדנים וכאב הם חלק בלתי נפרד מהחיים.
מחברת הספר מציעה לאמץ כלל משפחתי "במשפחה שלנו מתאבלים ביחד, תביא את הכאב שלך וגם את העצב והכעס לאימא ואבא וגם הם לא תמיד יסתירו ממך את העצב שלהם". משפחה שמתאבלת יחד גם מחלימה יחד.

כאמור, האבל מתנהג באופן שונה בגילאים השונים. הכרות עם השלבים תעזור לנו להתאים את שפת האימוץ לכל שלב

לידה עד 3 חודשים:
הנתק מהרחם שנשאה את התינוק במשך 9 חודשים, פרידה מן הקולות והריחות המוכרים. אם האימוץ מתרחש בשלב זה חשוב לספק לתינוק דמות קבועה כמה שאפשר וחיבור גוף אל גוף.

חצי שנה:

בגיל הזה עיבוד האבל מתבטא בחוסר שקט ובכי. חשוב לשמור על עקביות בסיפוק הצרכים הבסיסיים של התינוק בכל מצב. הוא לומד שעכשיו אין סכנת נטישה. לפעוטות יש כושר הסתגלות נהדר. אם התינוק עבר מספר מעברים, הכשרון להסתגל קצת נשחק ויהיה להורה מאמץ קצת קשה יותר ומתיש יותר .

גיל שנה-שנתיים: 

בשלב זה אפשר להתחיל לדבר אימוץ, להשתמש במילים שמתארות את סיפור החיים של הגוזל ולחבר אותן לאקט פיזי של חיבוק, מבט אוהב, נימה שמחה. פעולות אלו יוצרות התניה בין המושג לתחושה טובה של קרבה וביחדנס, ומייצרות אסוציאציה חיובית עם עולם המושגים של האימוץ. מומלץ לקרוא סיפורים שאימוץ מככב בהם או לכתוב את הספר המיוחד של הילד עם התמונות שלו.

גיל גן:
בגיל הזה, הילד מאמין שכל המשפחות זהות.
Magical thinking –  מובילה את הילד לחשוב למשל שאם אנחנו בצבעים שונים, כשאגדל אהפוך להיות בצבע של ההורים שלי. בשלב הזה סיפור האימוץ שלו שמועבר אליו במילים פשוטות יכול כבר לעורר שאלות. חשוב לענות גם אם זה קשה כי רק כך הילד יבנה את היסודות של תפיסת "האני". מומלץ לתאר במילים איך הילד הגיע למשפחה שלנו, להתחיל לשזור מילים כמו הורים מולידים, בית משפט, ארץ מוצא, יום האימוץ. זה לא אומר שהילד יבין את המושגים האלה בשלב הזה אבל הם כבר לא יהיו זרים לו בשלבים שכן יהיה מסוגל להבין.
זה השלב לעורר סקרנות ולהיות מוכנים להשיב לשאלות. ההנחה היא שילד לא יכול לבנות הערכה עצמית חיובית על סמך הסתרת מידע או מידע שגוי או חורים ברצף של סיפור חייו.

כניסה לבית הספר
כאן לראשונה יפגוש הילד באמונות של אנשים אחרים לגבי האימוץ ולגבי ילדים מאומצים. הוא יתחיל לשמוע הערות ולכן צריך עזרה ונוכחות שלנו ההורים המאמצים מול הצוות החינוכי וגם מול החברים. יש שפע רעיונות יפים לשיח כיתתי!

גיל 7-10

גיל סקרן מאוד, העולם מסקרן וגם החיים של הילד ושל אחרים מסקרנים. בשלב זה מתפתחת מערכת יחסים רגשית כלפי סיפור האימוץ. טוב, לא טוב, נורמלי, לא נורמלי. ביטוי רגשי בשלב הזה עלול לשדר להורה המאמץ שדר של דחיה או חוסר אהבה אבל זה כמובן לא בהכרח כך. זו הדרך של הילד לעבד את החוויה שלו בהתאם לשלב ההתפתחותי הזה. אין חובה לביטוי מילולי. לפעמים ילדים לא מדברים את האבל אלא משקפים אותו בהתנהגותם.
כאבים סומטיים, קשיי שינה, קשיי התנהגות, פחד לעזוב את ההורים או את הבית. מן מצב הישרדותי כזה. אתגר הורי הוא להיות קשוב ולעזור לילד לנתב נכון את עיבוד החוויה. אפשר להיעזר באנשי מקצוע מביני עניין.

קדם גיל ההתבגרות

בשלב זה מתפתחת יכולת לחשוב חשיבה מורכבת. לא שחור לבן. יכולת להבין משבר שיכול להוביל לנטישה שאינה קשורה בהיות הילד טוב וראוי ואהוב הכי! ילדים שהמראה שלהם שונה משל ההורים, מבינים כבר שהם לא יהפכו לדומים. שלב קצת מבלבל כי כאן מתעצבת תפיסת הגוף וזה מאוד השוואתי בגיל הזה. חשוב מאוד להיפגש עם ילדים שנראים דומה!
כאן גם מתפתח חוש הצדק. "זה לא בסדר לנטוש, זה לא הוגן לבחור בסמים ולא בילד שלך" מה שיכול להתחיל להזין את הכעס הלא פשוט אבל החיוני מאוד. אם מדברים על זה, מאפשרים לזה להיות במרחב המשפחתי והבטוח ואז עוברים את השלב ביחד ובשלום וגם צומחים!
זה גם לגמרי נורמלי בשלב הזה לפגוש ילדים שלא מוכנים לדבר על זה בכלל. הכל טוב ותואם שלב. 

גיל ההתבגרות
שלב האינדיבידואציה, ספרציה הזכור לטוב. כאן החשיבה מתרחבת לאובדנים שהם פועל יוצא של האובדן האישי. אובדן תרבותי, אובדן משפחה מורחבת, תחושת החוסר שבענף הביולוגי הלא ידוע. בגיל זה יש בנוסף גם הרבה משימות התפתחותיות – בגרויות, חברים, שרירים, תסרוקות, עיצוב האני. אז או שהאימוץ נדחק הצידה או שהוא מקבל במה מרכזית מה שמוביל לקראת השלב של חיפוש וכן או לא ומתי פתיחת התיק.

חשיפת הילד לסיפור שלו מאפשרת התמודדות הדרגתית מותאמת תפיסה, הכלה ויכולת רגשית. אין הגנה בהסתרה. להפך, הדרך של השיתוף יכולה לצמצם את תחושת ההצפה, למזער את המצוקה שמובילה למצבי קיצון. אין מקום טוב יותר מאשר הבית, האב והאם לעבד את העצב, לדבר את הקושי, לבכות את השאלות. הבית מעניק כנות, אהבה, חיבוק, נחמה ותקווה.
אין מקום טוב יותר מאשר הבית לדוגמא אישית – מודלינג איך אני כמבוגר מתאבל על האובדנים שחוויתי. שונים אבל דומים.

סיפור האבל הפרטי שלי כאמא מאמצת 

ציטוט מהספר: "העקרות שלי גרה אצלי בלב כמו חבר ותיק לעיתים אני לא שומעת ממנה שבועות וחודשים ולעיתים היא מופיעה ברגע בלי להודיע. בכי של תינוק או חנות מוצרי תינוקות והופ מופיע העצב וגם דמעה ואני נזכרת שהנה החבר הטוב והמוכר שלי, לעד יהיה חלק ממני"

לתת חיים ולהיות הורה, הם לא אותם הדברים. 

אסיים את הפרק הזה בשיחה שהייתה לי עם בני הגדול שלא דברן גדול בענייני אימוץ, בעת שמלאו לו  12 שנים. זה היה מאוחר בלילה,  כולם כבר ישנו ורק הוא ואני היינו ערים כשלני הכלבה מתכרבלת איתנו. הקשבתי לסיפורי משחקי המחשב של המתבגר שלי, הוא סיפר לי על יוטיובר שנפטר מסרטן ממש עכשיו ואני ראיתי בזה הזדמנות להתעמק בשיח. סיפרתי לו קצת על הפרק הזה בספר ועל כך שזה הפרויקט בר מצווה שלי.
הרגשתי שדלת נפתחה, הלבבות חשופים.

אמיתי, תגיד לי, אתה חושב לפעמים על דברים שאיבדת בגלל האימוץ?
המממ אימא, אני לא יודע מה איבדתי. אולי איבדתי אבל אולי גם הרווחתי וכנראה הרווחתי יותר.
זה היה הפרק הזה בספר וזו הייתי אני וזה היה אמיתי שלי שאני אוהבת כל כך כל כך הרבה ויש לו כשרון ליישר אותי למה שחשוב באמת 🙂