חלפו חודשים ולא זכינו לטלפון.
היינו מתקשרים לתמר משירות למען הילד לפני החגים לאחל חג שמח ועל הדרך להזכיר לה שאנחנו קיימים. לא היה לנו מושג מה זה באמת התור לאימוץ והאם יש בו היגיון כלשהו. בדימיוני ראיתי תור אינסופי של זוגות משהו בסגנון "תודה שפנית אלינו , מיקומך בתור הוא 367549" .
פשוט המשכנו בשגרה שלנו ושמחנו מכל הודעה של זוג מהסדנא על אימוץ נוסף. והייתה גם הודעה אחת על היריון בשביל להצדיק את המיתוס שאומר שברגע שמחליטים לאמץ זוכים בהיריון. שלוש זוגות כבר חובקים בנות יפהיפיות ורוני וגל חובקים בן מהמם. חלק מהתינוקות שהו במשפחות אומנה וחלק בבית ילדים עד מסירתם לאימוץ. טווך הגילאים נע בין 4 שבועות לשנה וכל משפחה מאושרת בנס שלה ומתחילה מסע חדש.
בשבוע שבו לחלוטין התייאשתי מלחכות לטלפון והייתי בטוחה שנשכחנו, התקיים בקהילתנו כנס חברים במטרה לדון על סוגיות חברתיות, גיבוש וכו'. התפצלנו לקבוצות דיון קטנות ותוך כדי הדיון, מישהי שחשתי כלפיה הרבה הערכה אמרה שאין להם חברים כמעט. מישהו השיב לה "מה עם הזוג הזה שהם השכנים הצמודים שלכם?" המישהי בלי לחשוב פעמיים ענתה בפשטות "הם לא רלוונטיים כי אין להם ילדים" המשפט הזה שלה הכה בי כמו פטיש, המילים הדהדו בי כמו בסרט אימה- הם! לא! רלוונטיים! כי! אין! להם! ילדים! יכול להיות שהיא התכוונה למשהו אחר ויכול להיות שהיא לא שמה לב, זה לא משנה. היא העיזה להגיד את מה שהרבה מרגישים ובזה נתנה הסבר מדהים לתחושת הלבד והבחוץ וכן… חוסר הרלוונטיות. כבר לא ראיתי את הבחורה הצדיקה והנאה עם המטפחת בעלת משפחה למופת, שמעתי רק את המשפט הקצר הזה ופרצתי בבכי מר. היא הגדירה בדיוק את 7 שנות נישואינו בהקשר של החיים מסביבנו. רמזתי לאסף, יצאנו ובכיתי את נשמתי.
כל האכזבות והציפיה , כל הכאב הזה וכל ההשתדלות שרק ה' יודע כמה כוחות השקענו בה , נתקלו בקיר של מבוי סתום ורסיסי דמעות עפו לכל עבר. בתום 7 שנות נישואין וחוסר רלוונטיות לא נותר לנו אלא להחזיק חזק אחד בשני ולבקש מה' שהשנה השמינית תהיה מעל הטבע.
