יש רגעים בחיים שקשה למצוא את המילים בשביל לתאר אותם. הם מחלקים את החיים ללפני ואחרי , הם מכניסים אותך בלית ברירה לסחרור של אירועים והחלטות. בכל זאת הם מסרבים בתוקף להיכנס למסגרת של מילים ומשפטים מסודרים.
הרגע בו גילינו שיש לנו בעיית פוריות קשה, היה אחד מהרגעים האלה. עד היום, למעלה מ8 שנים אחרי קשה לי להיזכר ביום הזה ששינה את החיים לתמיד. אנסה בכל זאת. היינו נשואים כשנה והבנו שאם ההיריון לא מגיע, כנראה שיש בעיה. הלכנו לרופאת נשים שמייד רשמה לי איקקלומין והבטיחה שתוך כמה חודשים הכל יסתדר. זה לא קרה בתשעה חודשים שבאו אחר כך.
ואז פנינו לבירור משמעותי יותר. מרפאות, בדיקות דם, מעקבי זקיקים. כל פעם שיצאתי ממעקב זקיקים שאלתי את עצמי למה לא הכינו אותי לזה באולפנה? הכל בתמימות ובקלות בלי שאף אחד חוץ מאיתנו יידע. ולמה שיידעו? זה פרטי שלנו וזה גם אוטוטו ייפתר.
אחד הבדיקות התבקשנו לעשות בבית חולים. ישבנו במסדרון הריק משועשעים מעצם הרעיון שאנחנו בבית חולים בכלל, מדסקסים על התפריט לשבת, האחות יצאה עם דף ועם זוג עיניים עצובות. ואז הגיע אותו הרגע. הסתכלתי על דף, בהיתי בו כלא מאמינה. בדקתי שוב ושוב שזה שם המשפחה שלנו על המדבקה כי זה נראה כל כך לא היגיוני. ואז זה נפל- הלב והאסימון גם יחד. יצאנו לרחוב אבל הכל עמד, התנועה, המכוניות, הקולות ואפילו האוויר.
כלום לא קיים חוץ מהדף הדק הזה עם כמה קישקושים שצעקו "תהילה את לא כמו כולם, זהו מאמי את יכולה לשכוח מהריון, את יכולה לשכוח מילד שחשבת שעוד דקה מגיע, גמרת עם החלומות והתכנונים , ברוכה הבאה לתהום" לא כעסתי, לא בכיתי ואפילו לא הרגשתי שכואב לי בלב. אולי כי לא ידעתי אז שזה אבל ושמותר לי להתאבל. הייתי בעיקר אומללה וקטנה וחלשה והייתי לבד.
המשפחה סתם תדאג ותיכנס לסרטים וחברות לא שייך שיידעו דברים כאלה אינטימיים. לאסף יש את הדרך שלו להתמודד, הוא מעשי והגיוני והרבה פחות דרמטי ממני. ואני לא מצטערת לרגע על זה שאנחנו שונים כי הייתי זקוקה להיגיון הבריא הזה שלו בכאוס שזה עתה נכנס לחיינו.
עד היום אני נזכרת במדרכה ההיא מחוץ לבית החולים , בפנס הרחוב, בעננים, בטלפון הציבורי הכתום ובעצמי עומדת שם אבודה ומבוהלת ברגע ששינה את חיינו ואותנו לעד. ואז התחיל המירוץ המטורף של טיפולי פוריות. אותו הרגע , זה גם הרגע בו התחיל המסע המיוחד שלנו
