מיטה גבוהה, מכשירים שונים ומשונים, צינורות וצפצופים. דלת כבדה שלא נותנת לכל אחד להיכנס, אין
חלונות. אור חזק גם בלילה. מעין תמצית מרוכזת של כל הבניין הזה – טיפול נמרץ לב. האח ויטלי התקין לי
ביד סוג של ברזיה כזו שיוכלו לקחת דגימות דם כל שעה. "נכון שאני יכולה למות?" שאלתי אותו ויטלי חייך
וענה שכל יום שמגיע למשמרת באופנוע הוא יכול למות, אז מה? הוריד חסום לחלוטין וצריך לפרוץ את
הקריש. משלחת של רופאים כירורגים והמוטולוגים שבחנו את גופי אך לא הסתכלו עליי לרגע, קבעו שאי אפשר לנתח רק לתת לוריד חומר "מפוצץ קרישים" ששמור למקרים הקשים בגלל עלותו הגבוהה. מתי יתנו לאסף להיכנס כבר?
אני מרותקת למיטה, לחומר הזה, לחוטים ולמסך שמראה קווים, מרותקת למקום הזה ולמחשבות של
הנהפוך הוא שזה עתה קורה בחיי. ערב ירד, קריאת מגילה כמעט כהלכתה בזכותו של חמי ע"ה. משך כל
הקריאה אני מדמיינת איך בעצם הכל מתהפך אצלנו, איך השחור משחור הזה הופך למשהו אחר, מוחה את
עמלק עם האצבע של הסיטורציה. הם הולכים, עצוב. לאסף מרשים להישאר וגם אחר כך לחרוג מכל הכללים
הנוקשים של טיפול נמרץ , בהמשך אחיות יגידו לי את הסיבה "התאהבנו בו". הרחצה דווקא בלילה , חסרת
אונים , מושפלת, בוכה בלי דמעות. חושבת על העובר ובדימיוני מקיפה אותו במיכל , שלא יינזק מהדילול הזה.
כשהגוף ככה, יש רק את המחשבה , הדימיון והאמונה אוי האמונה. ממך אליך, בגללך אני פה ורק בזכותך אולי
אזכה גם לצאת.
מעולם לא קינאתי כמו שקינאתי באחיות שסיימו משמרת והלכו לביתן. קנאה במלוא עוצמתה.
לא היו לי מחשבות גדולות , רק לסיים את הכיפה של אסף, להכין את העוף בדבש וקטשופ, רק לראות שמיים
או עץ או דשא. אבל אין חלון אז אין שמיים. אני בת ,25 רוצה ילדים , עושה כל מה שאפשר ואני בטיפול
נמרץ. נראה לי שבמירוץ הזה לא עצרנו לרגע לשאול כמה זה עולה לנו. עכשיו חריקת הבלמים מחרישה.
.שקט
